גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״ (מלאכי א׳:י״ג), גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ: מַה פִּסֵּחַ, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אַף גָּזוּל, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אלָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ.
בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ (ויקרא א׳:ב׳), אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו דִּידֵיהּ הוּא, אֵלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ, הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ! אֵלָּא לָאו, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעכו״ם״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
שונא גזל בעולה. הפסוק והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מלמד שגזול מהווה פסול בחפצא של הקרבן, ומחלות פסול אין ללמוד בסתם למצוות אחרות. ברם הפסוק שונא גזל בעולה מוכיח שהקרבת גזול מהווה מעשה איסור, וכיון שכן ההיקש למצוות בכל התורה כולה מובן יותר, ולפיכך הביא הש״ס גם פסוק זה. ועיין ברמב״ם (פ״ה מאיסורי מזבח הל״ז - ט) וז״ל: הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב״ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה כו׳ אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש כו׳ מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב״ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל וכו׳. הרמב״ם כותב שהקב״ה שונא מצוה הבאה בעבירה בהקרבת הקרבנות ואע״פ שזה כתוב לגבי גזל מ״מ שייך לכל דבר הבא בעבירה בהקרבה. משמע שעצם הפוסל הוא האיסור להקריב, שהקב״ה שונאה - זהו הפוסל, וזה נלמד מהפסוק של שונא גזל בעולה, ברם הפסוק של גזול או פסח או עור בעצמו משמע שהפסול אינו מחמת הקרבה באיסור שהקב״ה שונאה, אלא שיש חלות שם פסול בחפצא של הקרבן כבעל מום פסח ועור. ומשו״ה מביאה הסוגיא הפסוק דשונא גזל להוכיח שיש כאן איסור, ולכן יש להשוות מצוות אחרות לקרבן, דהאיסור שייך בכל מצוות. שם. ופליגא דר׳ יצחק דאר״י כו׳ ביו״ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. צ״ע, לאן נעלם הדין של מצוה הבאה בעבירה. יתכן כי בעלי שיטה זו סוברים שמצוה הבאה בעבירה אינו פסול חפצא אלא הפקעת קיום מצוה מהגברא. בשאר ימי החג הכשר החפצא דוקא מעכב ולא הלכות בקיום הגברא, ומה״ב שוה לפסול ״לכם״. שם. תוס׳ ד״ה מתוך. עיין במהר״ם שהניח את דברי רבא בקושיא לפי דברי התוס׳. ונראה, דרבא אזיל לפי המ״ד הסובר סתם גזלה יאוש בעלים וגם יאוש בכדי קונה. יוצא שבשעת הגזלה כבר היה חלות קנין יאוש בבת אחת עם הגזלה (דהא רבא אית ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש), והגזלן קנה את הלולב בבת אחת עם הגזלה להיות לגמרי שלו. ולפי״ז י״ל, דפסול הלולב הגזול מה״ת לרבא הוא דוקא בגזל ואח״כ נתייאשו הבעלים (אליבא דמ״ד דסתם גזלה אין בה יאוש בעלים), שהלולב נפסל בשעת הגזלה מכיון דחייב להשיבו ושוב אינו חוזר להכשירו אח״כ בשעת קנין היאוש מאחר שכבר נפסל, כמו שאין פסול הטרפה חוזרת להכשרה. אבל באופן דרבא, הואיל וחל הקנין שלו בשעת הגזלה, דהיאוש קונה בשעת הגזלה, י״ל שמעולם לא נפסל הלולב לנטילה, כי משעת הגזלה היה היאוש, והגזלן קנה מיד הלולב להיות שלו. ואע״ג דחייב מדיני גזלה בתשלומין, אבל לא נתחייב בהשבת החפצא שגזל, ולפיכך מעולם לא חל בחפצא זה הפסול של גזול למצוה, וא״כ סד״א דלא שייך בו דין מצוה הבאה בעבירה באופן זה דרבא, מכיון שקנה החפץ לגמרי להיות שלו בשעת הגזלה, וע״ז באה המשנה לפוסלו וגם באופן הזה, וככה מתורצים דברי הגמרא וקושית המהר״ם. שם. תוס׳ ד״ה משום וכו׳ והדתניא כו׳ לכם כו׳ להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול אצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה עכ״ל. עיין בקונטרס מצוה הבאה בעבירה (אות ב׳) בשיטת הראב״ד (פ״א משופר הל״ג) כי דוקא במצוות הזקוקות לדין ״לכם״ יש פסול מה״ב. הראב״ד סובר ששאול חשוב ״לכם״ בשאר ימי החג כי יש לשואל קנייני שאלה (להרבה דברים כמו חובת מזוזה וכו׳). אבל חפצא של גזול פסול לדין ״לכם״ בשאר ימי החג מפני שקניני גזלה הם עבירה. מצוות שאינן זקוקות לדין ״לכם״ אינן נתפסות בפסול מה״ב. לפי הראב״ד, הסוגיא שלפנינו והסוגיא לקמן (מג.) אינן סותרות אהדדי, ומיושבת קושית התוס׳. שם. בא״ד - דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאע״ג דאמרינן לקמן טעמא משום דלא גמר פירא מ״מ בעינן דמינכר לקיחתה דמה״ט פסלינן לקמן פלפלין עכ״ל. לפי תוס׳ מינכר לקיחה אינו דין דוקא במעשה המצוה אלא הוא גם דין שעורים בחפצא של המצוה. אתרוג קטן מדאי יש בו פסול חפצא. דין מינכר לקיחה קובע חלות שעור בחפצא של אתרוג. ועיין במ״א (סי׳ תרמ״ט סקכ״ז) דחסר פסול בשאר הימים אם נחסר האתרוג פחות מכביצה. שם. בא״ד - ומיהו תימא כו׳ דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל כו׳ תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וכו׳. עיין בקונטרס מצוה הבאה בעבירה (אות.) בשם הירושלמי (מסכת שבת פרק האורג הל״ג) שמי שקורע על מתו בשבת יוצא ידי מצות קריעה וכן מי שמוציא מצה מרה״י לרה״ר בשבת ואוכלו יוצא ידי מצות מצה אבל האוכל מצה גזולה אינו יוצא כי ״תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה״. לירושלמי חפצא גזול שנמצא ברשות גזלן באיסור נחשב לחפצא של איסור ופסול למצוה. מאידך גיסא באיסורי שבת כגון קריעה או הוצאה אין חלות שם חפצא של איסור, לפיכך לא חל דין מה״ב. ולפי״ז יש לעיין בנוגע לאכילת מצת טבל, כי י״ל שאין החפצא של טבל נמצא ברשותו באיסור כמו חפץ גזול ואין בו שם חפצא של איסור לגבי מה״ב, דצריך להיות חפצא של איסור באופן שהאיסור מצורף הוא לעושה המצוה כמו בגזלה, שהגזלן עשה החפצא להיות חפצא של עבירה, משא״כ בטבל. וכן סובר הריטב״א בפסחים (לה:) דמה״ב חל רק בגזל ולא בשאר עבירות, וז״ל: דלא אמרי׳ מה״ב אלא כשהמצוה מסייעת בקנינא הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסייעת לאו מה״ב חשיבא ושרייא עכ״ל. וכן היא שיטת הרמב״ם (עיין בקונטרס מה״ב אות ב׳ וה׳). ברם בעלי התוס׳ כאן כנראה סוברים שאיסור הטבל הוי חפצא של איסור לגבי אכילה ולפסול מה״ב. מ״מ יתכן שהתוס׳ מקבלים גם את שיטת הירושלמי בקריעה והוצאה בשבת כי איסורי גברא הן ויוצאים ידי המצוות אפי׳ כשעושים עברות ההן. אלא שסוברים שטבל מהווה חפצא דאיסור ופוסל מצות מצה. ועוד אפשר לומר כי לתוס׳ יש פירוש אחר בירושלמי, דקשה לכאורה אליבא דתוס׳, למה לירושלמי הקורע בשבת אינו מהב״ע ותוס׳ מחשיבים אכילת מצת טבל למה״ב, אלא שמפרשים כי הירושלמי מפרש את דין מה״ב דוקא כשהמצוה והעבירה באות כאחת במעשה א׳ בעת הנטילה, ולפיכך דין מה״ב חל. ברם בהוצאת מצה בשבת העבירה מתחילה מהעקירה ונמשכת מזמן העקירה ושנוי רשות עד גומרה בהנחה. מעשה המצוה נעשה בשעת הבליעה לבסוף, ואין צרוף בין מעשה העבירה ובין מעשה המצוה. וכן בקריעה בשבת, מעשה הקריעה הוא העבירה, אמנם המצוה היא לבישת בגד קרוע ואין צרוף בין העבירה ובין המצוה. על כן יוצאים ידי מצות הקריעה. משא״כ באכילת מצת טבל שמעשה העבירה ומעשה המצוה באים ביחד במעשה א׳ בשעת האכילה, ולפיכך לתוס׳ חל הדין של מה״ב. שם. שיטת הרמב״ם בקרבן גזול. עיין בקונטרס מצוה הבאה בעברה (אות ד׳) בביאור שיטת הרמב״ם (פ״ה מאיסורי מזבח הל״ז). בקונטרס נתבאר כי אחרי יאוש הקרבן עולה לשם הגזלן כי לגבי הקדש יאוש בכדי קונה. ונראה שיתכן פירוש אחר בפסק הרמב״ם התמוה. עיין ברש״י (מסכת ב״ק סו: ד״ה דגזל קרבן דחבריה) וז״ל: ואצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי׳ לבעלים הראשונים ואע״ג דלא הוי יאוש עכ״ל. קרבן גזול פסול אפי׳ למצות הבעלים. לפי רש״י גזלן אינו יכול להיות בעל מעשה ההקרבה אפי׳ בעד הבעלים הראשונים כי יד הגזלן שבאמצע פוסלת ההקרבה לבעלים. דוקא כשמעשה הגזלה ממשיך נפסלת הקרבת הקרבן על ידי הגזלן לגמרי לפני ד׳, וגם לבעלים. אבל משנגמר מעשה הגזלה ביאוש בעלים הקרבן עולה לבעלים הראשונים. יוצא שהרמב״ם מדבר רק לגבי חלות ההקרבה בעד הבעלים ולא לגזלן. עיין ברמב״ם (פ״ה מגזלה הל״ד) וז״ל: מי שעבר ואכל הגזלה אחר יאוש פטור מלשלם עכ״ל. אין הגוזל מן הגזלן חייב לבעלים ראשונים אפי׳ בתשלום קרן משנתייאשו. אמנם יאוש בכדי אינו קונה לגזלן. אעפ״כ פוסק הרמב״ם שגמר הגזלה ביאוש הוא, ומפקיע את החפץ יותר מרשות הנגזל, וגזלן שני או מזיק אחרי יאוש פטורים. לרמב״ם יאוש גומר את חלות הגזלה (עיין בתוס׳ בב״ק קיא: ד״ה גזל.) ולפי״ז י״ל שכן הוא בקרבן לפני יאוש. מעשה הגזלה ממשיך, ומעשה גזלה פוסל הקרבת הקרבן לבעלים. אמנם אחרי יאוש נגמר מעשה הגזלה, ולכן הקרבת הקרבן עולה לרצון לבעליםא. שם. בגמ׳ - ופליגא דר׳ יצחק וכו׳. ישנן שלשה שיטות בפירוש דברי ר׳ יצחק: 1) לפי התוס׳ ר׳ יצחק מקיל במה״ב במצוה דרבנן. 2) לשיטת הרמב״ן ר׳ יצחק אינו מקבל את פסול מה״ב במצוות חוץ מקרבן לבד. 3) לשיטת הרמב״ם ר׳ יצחק מקיל מדאורייתא במצות ״ושמחתם״ ומחמיר במצות ״ולקחתם״.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א יש לעיין בחדושי הגר״ח ז״ל על הרמב״ם ובביאורו בהלכה זו התמוהה.
הערות
Gemara
Peirush